הכל חדשדוגמה

פעם חשבתי שאם אני אוהב את אלוהים ואקבל החלטות איתנות ומבוססות על כתבי הקודש, אני אתברך באיזו גרסה של חיים ממש טובים, ואוכל להמנע מכאב לב, אסונות או חולי. כאשר התבגרתי, הבנתי לבסוף שללכת אחרי אלוהים לא מבטיח את חבילת הפרימיום הזאת של בטחון. ועדיין, הרגשתי במידה מה שאם אני אקיים את הצד שלי, אלוהים יהיה מחוייב לקיים את שלו: לבנות עבורי את סוג החיים שאנו חושקים בו באמריקה, ויגן עליי מפני כאב. 

למען הפרוטוקול, אני מאמינה שציות מניבה ברכה, ושאלוהים שמח לתת לנו מתנות, פעמים רבות כתגובה לכך שאנו הולכים אחריו. למרות זאת, ההבנה שלי על הדרך בה הסבל מתאים - או לא מתאים - לתפיסת העולם הגדולה של האמונה המשיחית הייתה לוקה בחסר. הכתובים מגלים לנו כיצד לסבל יש את המקום שלו בחיים שלנו. אפילו האיגרת אל העברים ב' 10 מסבירה לנו שישוע הושלם בסבל. העניין שפספסתי בכמיהה שלי למה שגורם לי להרגיש טוב ובנסיונות שלי להגן על עצמי מ"אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי שיָבֹא לִי" (איוב ג', 25) הוא די פשוט: הסבל הינו חלק מהברכה. 

המחשבה על סבל לא צריכה לגרום לקמצוץ אימה בלבבות שלנו, בגלל שאלוהים נוכח במיוחד בסבל שלנו. מאידך, אין אנו צריכים להגדיר את חיינו כחיים של כאב, עינוי והתקרבנות בשם ישוע. בשורה התחתונה, אנחנו לא צריכים לפחד מסבל, אבל אנחנו גם לא צריכים לחפש אותו. 

שאול פותח את האיגרת שלו אל הקורינתים בהכרה של שני מאפיינים של אלוהים אותם אנו פוגשים בצרות שלנו. שימו לב ששאול לא אמר שאלוהים הוא אב רחום, למרות שהוא אכן הינו כזה, אלא שהוא אב הרחמים. הוא המקור של כל החמלה. הוא המקור הראשון של החמלה - האב שממנו כל החמלה מגיעה. זהו שינוי תפיסת עולם בשביל האדם שרואה את אלוהים כמו מישהו ש"מתעורר על הצד הנחמד" רק מדי פעם. 

בואו נחשוב על המקור הלשוני של המילה רחמים(חמלה). זה אומר: "מעיים (רחם) שבהם החמלה מתגוררת, לב של חמלה, רגשות, כמיהות, ביטויים של רחמים" או "החלקים הפנימיים". כאשר אנו מסתכלים על ההגדרה של המילה הזו, אנו מרגישים את התחושה החזקה של הרגש. על פי הכתובים, אני רוצה שתשמעו היום את מה שאלוהים מרגיש בשבילכם. בחמלה וברחמים הוא אוהב אתכם.