נשק האלוהיםדוגמה

לכל אורך ההיסטוריה של מלחמה, אחד התרגילים הטקטיים שתוכנן כגורם המתעתע ביותר היה לדמות מתקפת פתע על ידי חיצים בוערים. חצים אלו, שנדלקו בקצותיהם, היו מתעופפים באוויר לעבר המטרות שלהם (למשל, עגלות בד ואוהלים של מחנה צבאי), ומציתים הכל. 

מדהים כמה זה היה יעיל. אם מספיק חיצים כאלו הגיעו למטרותיהם, כל גדוד החיילים היה חייב להיות עסוק בניסיון לכבות את ההצתות לפני שהאש תכלה את כל הציוד והאספקה שלהם. וכשהלהבות מסיחות את דעתם, האנשים נעשו פגיעים בכך שהם עסוקים, מוסחי דעת לגמרי מהמתקפה, שהאויב הבא עליהם מתכנן להנחית עליהם בהמשך. 

חיצים בוערים לא נועדו מעיקרם להרוג או להרוס, הם נועדו כהסחת דעת. 

האויב שלכם רוצה להסיח את דעתכם, אחים ואחיות שלי. כדי שהוא יוכל לתקוף אתכם במפתיע. אם תשאלו אותי—הוא לא יורה את החיצים הללו ללא הבחנה. הוא תופר אותם לפי מידותינו. הוא לומד את הנטיות וההרגלים שלנו, הפחדים והחולשות העמוקים ביותר, ומכוון לאזורים אלה במיוחד. הוא יודע שהוא לא יכול להשמיד אותנו. אנחנו מוגנים לנצח בישוע. אך הוא לגמרי מנסה להסיט את תשומת לבנו בכך שהוא מצית כמה שרפות בחיינו—כמו חוסר ביטחון, תחושת איום, חרדה, דאגות או טרדות. הוא רוצה אותנו לא מרוכזים בזמן שהוא מתגנב מאחורינו. 

באל האפסים ו', שאול מתאר את החגורה, השיריון והנעליים כתלבושת רוחנית שכדאי למאמינים ללבוש בכל עת. דקה דקה. יום יום. אך את מגן האמונה, הוא מצווה "לשאת". 

חשבו על זה כך: אחות בבית חולים כנראה תלבש כל יום את המדים שלה לעבודה. אך ברגע שיש בכך צורך, היא תיקח את הסטטוסקופ, מכונת לחץ הדם או כל כלי אחר שהיא תאלץ להאזר בו בטיפול בחולה. כך גם אנחנו, חייבים ללבוש יום יום את המדים שניתנו לנו משמיים, אבל גם להיות מוכנים "לשאת"- לקחת - את שאר הכלים במקרה הצורך. 

הפריט הראשון מבין כלי הנשק שלנו הוא מגן האמונה. ברגע הראשון שבו אנחנו מזהים חץ בוער מתעתע בחיינו בצורה כלשהיא, אנחנו מפעילים את האמונה כמגן על חיינו. 

אל תחמיצו את האירוניה כאן. האויב שולח חיצים בוערים בכוונה לרגעים שבהם נקראתם ללכת באמונה. החצים האלה נועדו בכוונה להגביל אתכם מלעשות את הדבר היחיד שיכול לחסל אותם: להתהלך באמונה! אמונה גורמת לחץ בוער לדעוך. 

מה אלוהים מבקש ממכם לעשות? עשו זאת! באמונה.