יוחנן 37:12-50

אַף כִּי עָשָׂה אוֹתוֹת רַבִּים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ. וְזֺאת לְקַיֵּם אֶת דְּבַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "יהוה, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל־מִי נִגְלָתָה ?" לָכֵן לֹא יָכְלוּ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד אָמַר יְשַׁעְיָהוּ: "הֵשַׁע עֵינֵיהֶם וְהִשְׁמִין לְבָבָם, פֶּן יִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם וּלְבָבָם יָבִין וְשָׁבוּ וְרָפָא לָהֶם." אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמַר יְשַׁעְיָהוּ בִּרְאוֹתוֹ אֶת כְּבוֹדוֹ, וְעָלָיו דִּבֵּר. אַף־עַל־פִּי־כֵן הֶאֱמִינוּ בּוֹ גַּם רַבִּים מֵהַמַּנְהִיגִים, אַךְ לֹא הוֹדוּ בָּזֶה בִּגְלַל הַפְּרוּשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנֻדּוּ מִן הַקָּהָל, שֶׁכֵּן אָהֲבוּ כְּבוֹד בְּנֵי אָדָם יוֹתֵר מִכְּבוֹד אֱלֹהִים. קָרָא יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "הַמַּאֲמִין בִּי, לֹא בִּי הוּא מַאֲמִין אֶלָּא בְּשׁוֹלְחִי. הָרוֹאֶה אוֹתִי רוֹאֶה אֶת שׁוֹלְחִי. אֲנִי אוֹר. אֶל הָעוֹלָם בָּאתִי כְּדֵי שֶׁכָּל הַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִשְׁכֺּן בַּחֺשֶׁךְ. אִישׁ הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אוֹתָם, אֵינֶנִּי שׁוֹפֵט אוֹתוֹ; כִּי לֹא בָּאתִי לִשְׁפֺּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא לְהוֹשִׁיעַ אֶת הָעוֹלָם. מִי שֶׁדּוֹחֶה אוֹתִי וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת דְּבָרַי, יֵשׁ הַשּׁוֹפֵט אוֹתוֹ. הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי הוּא יִשְׁפֺּט אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, כִּי לֹא מֵעַצְמִי דִּבַּרְתִּי, אֶלָּא הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי הוּא צִוַּנִי מַה שֶּׁאֺמַר וּמַה שֶּׁאֲדַבֵּר. וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּצְוָתוֹ חַיֵּי עוֹלָם. לָכֵן אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר, כְּפִי שֶׁאָמַר לִי הָאָב כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר."