השניה אל הקורינתים 12:3-18

לָכֵן בִּהְיוֹת לָנוּ תִּקְוָה כָּזֺאת, יֶתֶר עֺז לָנוּ. וְאֵין אָנוּ כְּמֺשֶׁה שֶׁשָּׂם מַסְוֶה עַל פָּנָיו כְּדֵי שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל קֵץ הַדָּבָר הַמִּתְבַּטֵּל. בְּרַם לִבּוֹתֵיהֶם קָהוּ, כִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְּקָרְאָם בַּבְּרִית הַיְשָׁנָה נִשְׁאָר אוֹתוֹ הַמַּסְוֶה בִּלְתִּי מְסֻלָּק, שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ הוּא מִתְבַּטֵּל. עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר הֵם קוֹרְאִים אֶת דִּבְרֵי מֺשֶׁה, הַמַּסְוֶה מֻנָּח עַל לִבָּם. אַךְ כַּאֲשֶׁר יִפְנֶה לִבָּם אֶל יהוה יוּסַר הַמַּסְוֶה. יהוה הוּא הָרוּחַ וּבַאֲשֶׁר רוּחַ יהוה שָׁם הַחֵרוּת. אֲבָל אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ בְּפָנִים מְגֻלִּים רוֹאִים בְּמַרְאָה אֶת כְּבוֹד יהוה וְנֶהְפָּכִים לְאוֹתוֹ צֶלֶם, מִכָּבוֹד אֶל כָּבוֹד, כְּמוֹ מִיַּד יהוה – הָרוּחַ.