הראשונה אל הקורינתים 2:2-16

הֶחְלַטְתִּי אָז שֶׁלֹּא לָדַעַת דָּבָר בְּקִרְבְּכֶם זוּלַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהוּא – צָלוּב. וַאֲנִי בְּחֻלְשָׁה וּבְפַחַד וּבִרְעָדָה רַבָּה הָיִיתִי אֶצְלְכֶם. דִּבּוּרִי וְהַטָּפָתִי לֹא לֻוּוּ בְּפִתּוּיֵי מִלִּים שֶׁל חָכְמָה אֱנוֹשִׁית, אֶלָּא בְּהוֹכָחָה שֶׁל רוּחַ וּגְבוּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּסָּמֵךְ אֱמוּנַתְכֶם עַל חָכְמַת בְּנֵי אָדָם אֶלָּא עַל גְּבוּרַת אֱלֹהִים. אֲנַחְנוּ דּוֹבְרִים חָכְמָה בֵּין הַמְבֻגָּרִים, אַךְ לֹא חָכְמַת הָעוֹלָם הַזֶּה, גַּם לֹא חָכְמַת שַׁלִּיטֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַבָּאִים אֶל קִצָּם. אֲנַחְנוּ דּוֹבְרִים אֶת חָכְמַת אֱלֹהִים הַנִּסְתֶּרֶת, הַחָכְמָה שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה וַאֲשֶׁר לִפְנֵי הָעוֹלָמִים יְעָדָהּ אֱלֹהִים לְתִפְאַרְתֵּנוּ, – וְאִישׁ מִשַּׁלִּיטֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יְדָעָהּ, שֶׁכֵּן אִלּוּ יְדָעוּהָ לֹא הָיוּ צוֹלְבִים אֶת אֲדוֹן הַכָּבוֹד כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאָתָה וְאֺזֶן לֹא שָׁמְעָה וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ כֺּל אֲשֶׁר הֵכִין הָאֱלֹהִים לְאוֹהֲבָיו." אַךְ לָנוּ גִּלָּה אֱלֹהִים עַל־יְדֵי רוּחוֹ אֲפִלּוּ אֶת עֲמֻקּוֹת הָאֱלֹהִים, מִשּׁוּם שֶׁהָרוּחַ חוֹקֶרֶת הַכֺּל. מִי מִבְּנֵי אָדָם יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר בָּאָדָם, זוּלָתִי רוּחַ הָאָדָם אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ? כֵּן גַּם אֶת אֲשֶׁר בֵּאלֹהִים אֵין יוֹדֵעַ זוּלָתִי רוּחַ הָאֱלֹהִים. וַאֲנַחְנוּ לֹא קִבַּלְנוּ אֶת רוּחַ הָעוֹלָם, אֶלָּא אֶת הָרוּחַ אֲשֶׁר מֵאֵת הָאֱלֹהִים, כְּדֵי שֶׁנֵּדַע אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֱלֹהִים נוֹתֵן לָנוּ בְּחַסְדּוֹ. וְאוֹתָם אֲנַחְנוּ מַבִּיעִים לֹא בְּמִלִּים שֶׁחָכְמַת אֱנוֹשׁ מְלַמֶּדֶת, אֶלָּא בְּמִלִּים שֶׁהָרוּחַ מְלַמֶּדֶת, כְּשֶׁאָנוּ מְפָרְשִׁים דְּבָרִים רוּחָנִיִּים בְּהַגְדָּרוֹת רוּחָנִיּוֹת. אַךְ הָאָדָם הַנַּפְשִׁי אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי רוּחַ אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן סִכְלוּת הֵם בְּעֵינָיו; גַּם אֵין הוּא יָכוֹל לָדַעַת אוֹתָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נִבְחָנִים בְּאֺפֶן רוּחָנִי. לְעֻמַּת זֺאת הָאָדָם הָרוּחָנִי בּוֹחֵן אֶת הַכֺּל וְאִישׁ לֹא יִבְחַן אוֹתוֹ; כִּי " מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ ?", אַךְ אֲנַחְנוּ יֵשׁ לָנוּ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ.